וידאו

טְק֡ס֙ט

מהי סדיקה הידראולית - או “Fracking”?

מאז המהפכה התעשייתית צריכת האנרגיה שלנו עולה ללא הרף.

רוב האנרגיה הנצרכת מסופקת על ידי דלקי מאובנים, כגון פחם או גז טבעי.

לאחרונה דובר רבות על שיטה שנויה במחלוקת למיצוי גז טבעי:

סדיקה הידרולית או Fracking.

בפשטות, סדיקה הידרולית מתארת שיטה למיצוי של גז טבעי משכבות קרקע עמוקות בתוך האדמה.

בשיטה זו, סלע נקבובי נסדק ע"י שימוש במים, חול וכימיקלים

במטרה לשחרר את הגז הטבעי הכלוא בו.

טכניקת הסדיקה ההידרולית כבר מוכרת משנות ה40 של המאה העשרים.

אף על פי כן, רק בעשור האחרון מתרחשת עלייה בשימוש בשיטה זו,

במיוחד בארצות הברית.

זאת מכיוון שמקורות הגז הטבעי ה"שגרתיים" באמריקה וביבשת אירופה מוצו.

לכן, המחיר של הגז הטבעי ודלקים אחרים עולה באופן קבוע.

שיטות מסובכות ויקרות הרבה יותר, כמו סדיקה הידרולית, הופכות כעת למושכות ורווחיות יותר.

בינתיים, סדיקה הידרולית הייתה בשימוש יותר ממיליון פעמים בארה"ב בלבד.

מעל 60% של בארות הנפט והגז החדשות נכרות בשימוש בסדיקה הידרולית.

כעת, הבה נבחן כיצד סדיקה הידרולית באמת עובדת:

ראשית, נחפר פיר בעומק של כמה מאות מטרים לתוך כדור הארץ.

משם, נקדחת מנהרה אנכית לתוך שכבת הקרקע המכילה את הגז.

לאחר מכן, נוזל הסדיקה נדחס לתוך הקרקע ע"י משאבות חזקות.

בממוצע, נוזל זה מכיל כ8 מיליון ליטרים של מים

שמתרוגמים בערך לצריכה היומית הממוצעת של 65,000 אנשים.

בנוסף, נדחסים כמה אלפי טונות חול, וכ-200,000 ליטרים של כימיקלים.

התערובת חודרת אל שכבת הסלע ויוצרת אינסוף סדקים קטנטנים.

החול מונע מהסדקים להיסגר בחזרה.

הכימיקלים מבצעים פעולות מגוונות.

בין השאר, הם מצופפים את המים,

הורגים חיידקים,

או ממסים מינרלים.

לאחר מכן, רוב נוזל הסדיקה נשאב חזרה החוצה.

וכעת ניתן למצות את הגז הטבעי.

כאשר מקור הגז מוצה, הפיר נאטם.

ככלל, נוזל הסדיקה נשאב חזרה לתוך שכבות קרקע עמוקות ונאטם שם.

עם זאת, לסדיקה הידרולית מיוחסים כמה סיכונים משמעותיים.

הסיכון העיקרי הוא זיהום של מי שתייה.

סדיקה הידרולית לא רק משתמשת בכמויות גדולות של מים מתוקים,

המים גם הופכים למזוהמים ורעילים מאוד.

הזיהום כה חמור, עד שהמים לא יוכלו להתנקות במפעל טיהור.

למרות שהסכנה ידועה, ובאופן תאורטי ניתן להתמודד איתה,

בארה"ב מקורות מים כבר זוהמו עקב רשלנות.

אף אחד לא יודע כיצד המים הסגורים יתנהגו בעתיד,

מאחר ועדיין לא היו מספיק מחקרים ארוכי-טווח על הנושא.

הכימיקלים שבשימוש בסדיקה הידרולית נעים בין מסוכנים

לרעילים במיוחד ומסרטנים, כגון בנזן או חומצה פורמית.

החברות שמשתמשות בתהליך לא מסגירות דבר על ההרכב המדויק של התערובת הכימית,

אך ידוע כבר שיש 700 סוגי כימיקלים שונים שיכולים להיות בשימוש בתהליך.

סיכון נוסף הוא שחרור גזי חממה.

הגז הטבעי שנכרה ע"י סדיקה הידרולית מורכב בעיקר ממתאן,

גז חממה חזק יותר פי 25 מפחמן דו חמצני.

גז טבעי מזיק פחות מפחם כאשר הוא נשרף.

אך למרות זאת, ההשפעות השליליות של סדיקה הידרולית

על המאזן האקלימי בכלליות גדולות יותר.

ראשית, תהליך הסדיקה ההידרולית דורש צריכה גבוהה מאד של אנרגיה.

שנית, מצבורי הגז נגמרים במהירות ונדרשת קדיחה

של חדשים בתכיפות גבוהה הרבה יותר מבארות גז טבעי “קלאסיות”.

בנוסף, בערך 3% של הגז הולך לאיבוד בתהליך המיצוי ומשתחרר לאטמוספרה.

אז כיצד סדיקה הידרולית ופירותיה הצפויים צריכים להיות מוערכים

כאשר היתרונות בנחיתות מול החסרונות?

בשימוש נכון, הטכניקה הזו מציעה דרך

בטווח הקצר-בינוני בשביל לעמוד בדרישה שלנו לאנרגיה זולה.

אך ההשפעות ארוכות הטווח של סדיקה הידרולית בלתי ניתנות לחיזוי

והסיכון למי השתייה שלנו הוא לא כזה שניתן להקל בו ראש.

תרגום וכתוביות ע"י ATE, Amara.org ו-A BOX