וידאו

טְק֡ס֙ט

היום אנחנו עושים משהו שונה.

ידידנו ג’ון גרין יקרא סיפור מהפודקאסט שלו, “The Anthropocene Reviewed”

אנחנו מקווים שתהנו ואנחנו נחזור עם סרטון רגיל

בקרוב

אז אם היית אי פעם ילד או היה לך ילד, סביר להניח שאתה כבר מכיר שבלונות יד.

אלה היו האמנות הציורית הראשונה שנעשתה על ידי שני ילדינו אי שם בגילאי שנתיים עד שלוש.

הילדים שלי פרשו אצבעות של יד אחת על פיסת נייר, ואז בעזרת הורה,

עקבו אחר חמש אצבעותיהם.

אני זוכר את פניו של בני כשהרים את ידו ונראה לחלוטין

המום לראות את צורת ידו שעדיין מונחת על הנייר – תיעוד חצי קבוע של עצמו.

אני שמח מאוד שהילדים שלי כבר לא בני שלוש

ובכל זאת להסתכל על ידיהם הקטנות מאותן יצירות אמנות מוקדמות זה להיות מוצף שמחה מוזרה ומפצלת נפשות.

התמונות האלה מזכירות לי שהן לא רק גדלות, אלא גם מתרחקות ממני, רצות לעבר חייהן שלהן.

אבל כמובן שזה אומר שאני מורח את שבלונות היד שלהם ומערכת היחסים

המסובכת הזו בין האמנות לצופיה לעולם אינה רצופה יותר כשאנו בוחנים לעומק את העבר.

בספטמבר 1940 מכונאי בן 18 בשם מרסל רבידאת

הלך עם כלבו “רובוט” בדרום־מערב צרפת, כשהכלב נעלם בבור.

בסופו של דבר רובוט חזר, אך למחרת רבידאת נסע למקום עם שלושה חברים לחקור את הבור

ולאחר לא מעט חפירות גילו מערה עם קירות מכוסים בציורים, כולל מעל

900 ציורים של בעלי חיים: סוסים, איילים, ביזונים וגם מינים שנכחדו, כולל קרנף צמרירי.

הציורים היו מפורטים להפליא וחיים אשר

נצבעו בצבעי אדום, צהוב ושחור שעשויים מפיגמנטים מינרליים מפושטים שבדרך כלל התפוצצו בצינור צר,

אולי עצם חלולה, אל קירות המערה.

בסופו של דבר נודע כי יצירות האמנות הללו היו בנות 17,000 שנה לפחות.

שניים מהנערים שביקרו במערה באותו היום התרגשו עמוקות מהאומנות שהם ראו,

שהם חנו מחוץ למערה כדי להגן עליה יותר משנה.

לאחר מלחמת העולם השנייה ממשלת צרפת השתלטה על ההגנה על האתר והמערה הייתה פתוחה לקהל ב־1948.

כאשר פיקאסו ראה את ציורי המערה בביקור באותה שנה הוא אמר, לפי הדיווחים,

“לא המצאנו כלום”.

יש הרבה תעלומות בלסקו. מדוע, למשל, אין ציורי איילים,

שכידוע היו המקור העיקרי למזון עבור בני האדם הפליאוליתיים שחיו במערה ההיא?

מדוע הם היו כה מרוכזים יותר בציור בעלי חיים מאשר בציור צורות אנושיות?

מדוע אזורים מסוימים במערה מלאים בתמונות, כולל תמונות בתקרה שחייבו את בניית הפיגומים כדי להיווצר,

בעוד שבאזורים אחרים יש רק כמה ציורים?

והאם הציורים היו רוחניים – “הנה החיות הקדושות שלנו”?

או שהם היו מעשיים – “הנה מדריך לכמה מבעלי החיים שעלולים להרוג אותך”?

מלבד בעלי החיים, יש כמעט אלף סימנים וצורות מופשטות

שאנו לא יכולים לפרש, וגם כמה “שבלונות יד שליליות” כפי שהן ידועות על ידי היסטוריונים.

אלה הציורים שהכי מעניינים אותי.

הם נוצרו על ידי לחיצה על יד אחת עם אצבעות מוצמדות אל קיר המערה ואז הכתמת הפיגמנט,

משאירה את האזור סביב היד צבוע.

שבלונות יד דומות נמצאו במערות ברחבי העולם: אינדונזיה, ספרד,

אוסטרליה, אמריקה, אפריקה.

מצאנו זיכרונות אלה של ידיים מלפני 15 או 30 או אפילו 40 אלף שנה.

שבלונות ידיים אלה מזכירות לנו כמה החיים היו שונים בעבר הרחוק.

קטיעות ככל הנראה מכוויות קור נפוצות באירופה.

וכך לעתים קרובות אתה רואה שבלונות יד שליליות עם שלוש או ארבע אצבעות.

והחיים היו קצרים וקשים.

כרבע מהנשים מתו בלידה; כ־50% מהילדים מתו לפני גיל חמש.

אבל הם גם מזכירים לנו שבני האדם של פעם היו אנושיים כמונו.

ידיהם לא ניתנות להבחנה משלנו.

קהילות אלה צדו והתכנסו ולא היו עודפים קלוריים גדולים.

אז כל אדם בריא היה צריך לתרום לרכישת מזון ומים, ובכל זאת איכשהו

עדיין היה להם זמן ליצור אומנות.

כמעט כאילו אין לבני אדם ברירה לגבי אומנות.

אנו רואים כל מיני ידיים מוכתמות על קירות המערה,

ילדים ומבוגרים, אך כמעט תמיד האצבעות נפרשות.

כמו שבלונות יד של ילדי.

אני לא יונגיאני.

אבל זה מרתק וקצת מוזר שכל כך הרבה אנשים פליאוליתיים,

שלא יכלו לתקשר זה עם זה,

יצרו את אותם ציורים באותה צורה –

ציורים שאנחנו עדיין עושים.

אבל שוב, מה שאומנות לאסקו משמעותה בעיניי, שונה ככל הנראה מאוד מהמשמעות של האנשים שיצרו אותה.

חלק מאנשי אקדמיה תיארו כי שבלונות היד היו חלק מטקסי הציד.

ואז תמיד קיימת האפשרות שהיד הייתה רק דגם נוח שנמצא בסוף פרק כף היד.

אבל לי

שבלונות היד בלסקו אומרות, “הייתי כאן”. הן אומרות, “אתה לא חדש”.

ובגלל שמדובר בהדפסים שליליים מוקפים בפיגמנט אדום, הן גם נראו לי כמו משהו מתוך סרט אימה.

כמו ידי רפאים מגיעות מאיזה רקע עקוב מדם.

הן מזכירות לי שכפי שכתבה אליס ווקר, “כל ההיסטוריה עדכנית.”

מערת לאסקו סגורה לציבור כבר שנים רבות.

העובדה שיותר מדי בני אדם עכשוויים נושמים בתוכה הובילה לגידול עובש וחזזיות, מה שפגע בחלק מהאומנות.

רק ההסתכלות על משהו יכולה להרוס את זה, אני מניח.

אבל תיירים עדיין יכולים לבקר במערת חיקוי בשם לאסקו השנייה, בה יצירות האומנות שוחזרו בקפידה.

בני אדם שמכינים ציורי מערות מזוייפים כדי להציל ציורי מערות אמיתיים עשויה להרגיש כמו התנהגות אנתרופוקן בשיאה.

אבל אני חייב להודות שלמרות שאני תשוש וציני

סוקר מקצועי למחצה של פעילות אנושית,

למעשה אני מוצא בזה תקווה מוחלטת, שארבעה בני נוער וכלב בשם רובוט

גילו מערה עם טביעות יד בנות 17,000 שנה, שהמערה הזו

הייתה יפה להפליא ששניים מאותם בני נוער התמסרו להגנתה.

וכאשר אנו בני האדם הפכנו סכנה ליופי המערות, סיכמנו להפסיק ללכת.

לאסקו שם. אינך יכול לבקר.

אתה יכול ללכת למערה המזויפת שבנינו ולראות שבלונות ידיים זהות כמעט. אבל תדעו

זה לא הדבר עצמו,

אבל צל של זה.

זו טביעת יד,

אבל לא יד.

זהו זיכרון שאינך יכול לחזור אליו.

כל אלה הופכים את המערה דומה לעבר שהיא מייצגת.

אנו מקווים שנהנתם מהסרטון הזה גם אם הוא היה שונה.

עיין בפודקאסט של ג’ון גרין, “The Anthropocene reviewed”, שם הוא סוקר באופן פואטי את העולם האנושי בו אנו חיים.

ג’ון הוא חבר טוב של Kurzgesagt.

למעשה ללא הערוץ שלו, Crash Course, שהוא ואחיו האנק התחילו לפני שנים,

Kurzgesagt לא היה קיים, מכיוון שזה היה ההשראה המקורית למה שאנו עושים כיום.

ובמשך השנים ג’ון והאנק עזרו לנו בשלל דרכים, גם בעצות וגם רק בלהיות חברים.

אז בדוק את “The Anthropocene Reviewed” או את כל הערוצים הרבים שלהם.