וידאו

טְק֡ס֙ט

האם ישנו גבול שלעולם לא נחצה?

האם ישנם מקומות אליהם לא נגיע, לא משנה כמה ננסה?

מסתבר שיש.

אפילו עם טכנולוגיות סרטי מדע בדיוני, אנחנו לכודים בתוך כיס היקום שלנו.

כיצד זה ייתכן? וכמה רחוק נוכל ללכת?

אנחנו חיים בזרוע שקטה של שביל החלב- גלקסיה ספירלה ממוצעת

• באורך של כ-100,00 שנות אור -

המכילה מילארדי כוכבים, ענני גזים, חומר אפל, חורים שחורים, כוכבי ניוטרון

ופלנטות, עם חור שחור עצום במרכז הגלקסייה.

מרחוק, הגלקסיה שלנו נראת דחוסה. אך במציאות היא מכילה, בעיקר, חלל ריק.

עם הטכנולוגיה הנוכחית שלנו, לשלוח אדם אל הכוכב הקרוב ביותר, יקח אלפי שנים.

אז, הגלקסייה שלנו היא אכן די גדולה.

אבל, גלקסיית שביל החלב איננה לבד.

יחד עם גלקסיית “אנדרומדה”, ועם יותר מחמישים גלקסיות ננסיות,

היא חלק מה"קבוצה המקומית",

מחוז בחלל בקוטר של בערך עשר מיליון שנות אור.

זוהי אחת ממאות קבוצות הגלקסיות המרכיבות את “קבוצת צבירי העל המקומית”,

אשר לבדה היא רק אחת ממיליוני צבירי על,

המרכיבים את היקום הנצפה.

כעת, בואו נניח, לרגע, שצפוי לנו עתיד מזהיר:

האנושות נהיית ציוויליזצית “טיפוס III”,

לא נמחקת מעל פני האדמה ע"י חוצנים,

ומפתחת יכולות טיסה בין גלקטיות אשר מבוססות על ההבנה הנוכחית שלנו בפיזיקה.

בתרחיש זה, כמה רחוק אנו מסוגלים להגיע?

ובכן: לקבוצה המקומית.

זהו האזור הגדול ביותר בו האנושות תוכל לחיות אי פעם.

בזמן שהיא בהחלט ענקית, ה"קבוצה המקומית" מהווה רק 0.00000000001 %

מהיקום הנצפה.

תנו למספר הזה לחלחל לרגע.

אנחנו מוגבלים למאה מילארדית האחוז של היקום הנצפה.

העובדה הפשוטה שבאמת ישנו גבול עבורנו,

ושיש כל-כך הרבה יקום שבו לעולם לא נוכל לגעת, היא די מפחידה.

למה אנחנו לא יכולים ללכת רחוק יותר?

ובכן, הכל קשור לטבע ה"כלום".

כלום, או חלל ריק, לא ריק אם כי יש לו אנרגיה מהותית בתוכו:

מה שנקרא “תנודות קוונטיות”.

בקנה מידה קטן יותר, ישנה פעילות תמידית, חלקיקים ואנטי חלקיקים

אשר מופיעים ומעלימים זה את זה.

אתם יכולים לדמיין את הריק הקוונטי הזה כסיר גועש:

עם אזורים צפופים יותר, ופחות.

כעת, בוא נחזור אחורה בזמן 13.8 מילארד שנים כאשר אריג החלל

הכיל כלום ושום דבר.

מיד לאחר המפץ הגדול, בתרחיש אשר ידוע כ"תפיחה קוסמית", היקום הנצפה

התרחב מגודל של גולה לטריליוני קילומטרים, כל זאת בחלקיקי השנייה.

ההתרחבות הפתאומית הזו של היקום הייתה כל כך מהירה וקיצונית,

שכל התנודות הקוונטיות הללו התרחבו גם כן,

ומרחקים תת-אטומיים נהפכו למרחקים גלקטיים,

עם אזורים צפופים, וצפופים פחות.

לאחר התפיחה, כוח הכבידה החל למשוך הכל בחזרה יחדיו.

בקנה מידה גדול יותר, ההתרחבות הייתה יותר מידי מהירה וכוחנית

מכדי לגבור אך בקנה מידה קטן, הכבידה ניצחה.

לכן, עם הזמן, האזורים הצפופים יותר, או ה"כיסים", של היקום,

גדלו אל צבירי גלקסיות, כמו האחד בו אנו חיים כיום.

רק דברים בתוך הכיס שלנו - הקבוצה המקומית - כבולים אלינו כבידתית.

אם כך, מהי הבעיה בעצם?

למה אנחנו לא יכולים לעבור מהכיס שלנו, אל הכיס הבא?

כאן, “אנרגיה אפלה” מסבכת את הכל.

לפני כשש מיליארד שנים , האנרגיה האפלה עלתה לשלטון.

היא פשוט כוח בלתי נראה או אפקט, אשר גורם,

להתרחבות היקום, ומאיץ אותה.

אנחנו לא יודעים מדוע, או מהי אנרגיה אפלה, אבל אנחנו יכולים לראות את השפעותיה באופן ברור.

ביקום המוקדם, היו נקודות גדולות וקרות מסביב לקבוצה המקומית,

אשר גדלו לצבירים המכילים אלפי גלקסיות.

אנחנו מוקפים ע"י המון דברים, אך אף אחד מהמבנים והגלקסיות הללו

מחוץ לקבוצה המקומית קשורים בעזרת כוח המשיכה אלינו.

אז ככל שהיקום מתרחב, גדל המרחק בינינו

לבין כיסי כבידה אחרים.

בחלוף הזמן, אנרגיה אפלה תדחוף את שאר היקום מאיתנו,

מה שיגרום לכל שאר הצבירים, הגלקסיות והקבוצות להיות בסופו של דבר בלתי ניתנים להגעה.

קבוצת הגלקסיות הקרובה ביותר כבר במרחק מיליוני שנות אור מאיתנו,

וכל הצבירים נעים מאיתנו במהירויות להן לעולם לא נוכל להשתוות.

אנו יכולים לעזוב את הקבוצה המקומית, ואז לטוס דרך החלל האינטר-גלקטי,

אל תוך החשכה, אך לעולם לא נגיע לשום מקום.

בזמן שאנו נהיה יותר ויותר נטושים, הקבוצה המקומית תהפוך ליותר צפופה ומקושרת,

ותתמזג יחדיו ליצירת גלקסיה אליפטית אחת, בעלת השם הלא מקורי: “מילקדרומדה” (הלחם של השמות באנגלית)

בעוד כמה מיליארדי שנים.

וזה נהיה אפילו יותר מדכא:

בנקודה מסויימת, הגלקסיות מחוץ לקבוצה המקומית, יהיו כה רחוקות,

כך שהן יהיו יותר מידי דהויות מכדי לזהות אותם, ופוטונים הבודדים שכן יצליחו להגיע הנה,

יוסחו לכאלה אורכי גל גדולים, כך שיהיו בלתי נתנים לזיהוי.

כאשר זה יקרה, שום מידע מחוץ לקבוצה המקומית יוכל אי פעם להגיע אלינו.

היקום יעלם מן העין.

הוא יראה אפל וריקני בכל כיוון, לנצח.

יישויות במילקדרומדה הרחוקה,

יחשבו כי אין כלום מלבד הגלקסיה שלהם בכל היקום

כשהם יסתכלו הרחק אל תוך החלל הריק, הם יראו רק עוד ריקנות וחשכה;

הם לא יוכלו לראות את הקרינה הקוסמית ברקע,

והם לא יוכלו ללמוד אודות המפץ הגדול.

לא תהיה להם שום דרך לדעת מה שאנו יודעים כיום;

הטבע של היקום המתרחב, מאיפה התחיל, וכיצד יסתיים.

הם יחשבו שהיקום הינו סטטי ונצחי.

מילקדרומדה תהיה אי בחשכה, שיהפך באיטיות ליותר ויותר אפל.

ועדיין, עם טריליוני הכוכבים שבה, הקבוצה המקומית היא בוודאי

גדולה מספיק לאנושות.

בכל זאת, עדיין לא גילינו כיצד לעזוב את מערכת השמש שלנו,

ויש לנו מילארדי שנים כדי לחקור את הגלקסיה שלנו.

יש לנו מזל יוצא דופן להתקיים בזמן המושלם כדי לראות,

לא רק את העתיד שלנו, אלא גם את העבר המרוחק ביותר.

אפילו מבודדים ומרוחקים בקבוצה המקומית, אנחנו יכולים לתפוש את היקום כולו,

אדיר ומרהיב כפי שהוא עכשיו.

עקבו אחר בלוג האסטרונומיה שלו כאן.

אתם יכולים לתמוך בנו היישר מ-Patreon או לקנות סחורה של Kurzgesagt כאן:

זה באמת עוזר.

זה מגניב שצפיתם עד כאן, אז הכנו עבורכם פלייליסט של עוד דברים שקשורים ליקום.