וידאו

טְק֡ס֙ט

3 סיבות שבגללן צריך

להפסיק להשתמש באנרגיה גרעינית:

1. הפצת נשק גרעיני

האנרגיה הגרעינית התחילה את דרכה באלימות:

כעבור שנה אחת בלבד משנת 1944, שבה התרחש הניסוי הגרעיני הראשון אי פעם,

שתי ערי ענק הושמדו על ידי שתי פצצות בלבד.

לאחר מכן, טכנולוגיית הכורים הגרעיניים התפתחה באיטיות

כאמצעי להפקת חשמל,

אבל היא נשארה מקושרת לטכנולוגיית הנשקים הגרעיניים.

כמעט בלתי אפשרי להפיק נשק גרעיני

ללא גישה לטכנולוגיית כורים גרעיניים.

למעשה, האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני ממלאת את מטרתה,

הפצת טכנולוגיית כורים גרעיניים ללא הפצת נשק גרעיני,

באופן חלקי בלבד.

במשך 40 שנים, חמש מדינות פיתחו נשק גרעיני

באמצעות כורים גרעיניים.

העניין הוא שקשה מאוד להבדיל בין

שימוש בכורים גרעיניים כדי לייצר נשק גרעיני לבין שימוש בהם למטרות שלום.

בשנות ה-70, מעצמות גרעיניות נהנו ממכירת טכנולוגיה גרעינית לא מזיקה

למדינות קטנות יותר, שהשתמשו בה כדי לפתח נשק גרעיני משל עצמן.

הדרך לפיתוח נשק גרעיני קטלני תמיד מלווה בכורים גרעיניים לא מזיקים.

2. זיהום גרעיני וקרינה

דלק גרעיני משומש הוא לא רק רדיואקטיבי, אלא מכיל גם

כימיקלים רעילים במיוחד, כדוגמת פלוטוניום.

הדלק מאבד את הסכנה שבו רק לאחר כמה עשרות אלפי שנים.

בנוסף, קיים תהליך המכונה “עיבוד מחדש”,

שבמהלכו מסננים את הפלוטוניום מדלק גרעיני משומש.

התהליך משמש שתי מטרות:

פיתוח נשק גרעיני ושימוש חוזר כדלק חדש.

אבל כמעט ולא משתמשים בו כדלק, מאחר ולא קיימים

כורים גרעיניים מתאימים לדלק כזה.

מיליגרם יכול להרוג אותך; כמה קילוגרמים יכולים ליצור פצצת אטום;

ואפילו מדינות בולטות כמו גרמניה מלאות בכמויות עצומות של החומר הזה

שפשוט נמצא על האדמה, רק כי עיבוד מחדש נשמע כמו רעיון טוב לפני כמה עשורים.

ולאן תלך כל הפסולת?

לאחר שנאסרה השלכה שלה לאוקיינוס, התקיימו ניסיונות לקבור אותה

אבל לא נמצא מקום שבו היא תישאר בלתי מזיקה

במשך עשרות אלפי שנים.

מעל 30 מדינות מפעילות כמעט 400 כורים גרעיניים, שמייצרים

כמה אלפי טונות של פסולת גרעינית,

ורק מדינה אחת פועלת ברצינות

להקמת מזבלה גרעינית אזרחית וקבועה: פינלנד הקטנה.

3. תאונות ואסונות

במהלך מעל 60 שנים של שימוש באנרגיה גרעינית ארעו 7 תאונות גרעיניות גדולות

בכורים גרעיניים ובמכונים המתעסקים בפסולת גרעינית.

שלוש מתוכן נמנעו, אך ארבע מתוכן שחררו כמות מסוכנת

של רדיואקטיביות אל הסביבה.

בשנים 1957, 1987 ו-2011, אזורים גדולים ברוסיה, אוקראינה ויפן

הפכו לבלתי מתאימים למגורים אנושיים למשך עשרות השנים הבאות.

מספר המיתות שנוי במחלוקת, אך כנראה שמדובר באלפים.

האסונות הללו התרחשו בסוגים שונים של כורים גרעיניים,

ובמדינות שונות מאוד זו מזו, במרווח של עשרות שנים ביניהם.

לאחר שראינו את המספרים, אנו עשויים לשאול את עצמנו:

האם 10% מצריכת האנרגיה העולמית

מצדיקה אסון עצום בכל 30 שנים?

האם 30% מהצריכה תצדיק אסון פוקושימה או צ’רנוביל נוסף

במקום כלשהו בעולם כל 10 שנים?

איזה שטח ייאלץ להזדהם כדי שנגיד ‘מספיק’?

היכן עובר הגבול?

אז, האם אנו צריכים להשתמש באנרגיה גרעינית?

ייתכן שהסיכון עולה על הרווח, ואולי צריך

להפסיק להתקדם לכיוון הזה ולזנוח את הטכנולוגיה הזו לתמיד.

אם אתה רוצה לשמוע את הצד השני של המחלוקת

או לצפות בהסבר קצר על אנרגיה גרעינית, לחץ כאן.